החלטה בתיק בש"פ 10280/05

1.        בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 30.10.05 לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו.

2.        כנגד העורר הוגש ביום 14.8.05 כתב אישום בגין תקיפת בת זוג (חמישה מקרים), עבירה לפי סעיפים 379 + 382(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); איומים (3 מקרים), עבירה לפי סעיף 192 לחוק; גרימת נזק (3 מקרים), עבירה  לפי סעיף 452 לחוק; ומעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 348(ג) לחוק.

           בכתב האישום מתוארת מסכת התעללויות של העורר באשתו ובילדיו, הכוללת איומים ברצח, תקיפת המתלוננת באמצעות כסא, שפיכת מים רותחים עליה, וכו'.

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים. בית משפט השלום בעכו (סגן הנשיא ר.ש. צמח) קיבל את הבקשה ודחה את חלופת המעצר. בית המשפט, שבחן את חומר הראיות, קבע כי-

"התמונה המשתקפת מהודעותיהם של העדים הנ"ל היא כי המשיב, שהינו בד"כ אדם נח לבריות, הופך להיות מסוכן, תוקפן, חסר שליטה ובלתי צפוי כאשר הוא שותה לשכרה והוא עושה כן כמעט מדי ערב. העבירות המבוצעות ע"י המשיב כולן, לטענת עדי התביעה בהודעותיהם במשטרה, נולדו עקב שכרותו של המשיב".

           עוד הוסיף בית משפט השלום, כי מהראיות עולה כי התנהגות העורר הפכה את חייהם של בני המשפחה לגיהנום בשל המעשים הפליליים כלפיהם- כלפי הילדים ובעיקר כלפי האישה. בית משפט השלום קבע כי ישנן ראיות לכאורה בתיק, וציין כי קיימת חזקת מסוכנות בעניינו של העורר אשר לא הופרכה. עוד הוסיף, כי העימות הצפוי בין העדים למערער יקרע את המשפחה לגזרים, ולפיכך שחרור המערער בתנאי מעצר בית, אם בביתו, אם בהרחקה מכפרו ואם במוסד גמילה מאלכוהול, יגרום למצב שבו לא יוותר מהראיות שבידי התביעה מאום.

           בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ב. בר-זיו) אף הוא סבר כי אין מקום להורות על חלופת מעצר במוסד גמילה, שכן העורר טרם התחיל טיפול שכזה לפני מעצרו. בית המשפט המחוזי הסתמך על דברי בית המשפט העליון (כב' השופטת חיות) בבש"פ 11981/04 שפק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 9.1.05) (להלן: עניין שפק), לפיהם שחרור לחלופת מעצר לצורך התחלה בטיפול גמילה ראוי שיעשה במקרים חריגים בלבד. בית המשפט המחוזי קבע כי מהעורר נשקפת מסוכנות גדולה, וכן קיים חשש לשיבוש הליכי משפט מצידו. לפיכך דחה בית המשפט המחוזי את הערר. על החלטה זו הגיש העורר ערר זה.

4.        בא-כוח העורר טען בפניי כי מהעורר לא נשקפת מסוכנות. לטענתו, הרקע להתנהגותו מקורה בהתמכרותו לאלכוהול שהחריפה בעת האחרונה. כמו כן, לטענת בא-כוח העורר אלימותו הנטענת של העורר לא גרמה לחבלות חמורות. לבסוף טען בא-כוח העורר לעניין חלופת המעצר. לטענתו, החלופה שהוצעה על-ידו מאיינת את מסוכנות העורר ואת החשש משיבוש הליכי משפט, שכן מדובר במוסד גמילה סגור בפיקוח הממונים במוסד ובפיקוח שירות המבחן, כאשר הם מחויבים לדווח הן למשטרה והן לבית המשפט על כל מעשה הפרה מצד העורר. בא-כוח העורר טען כי יש להיענות לחלופת מעצר זו, אשר הומלצה אף על-ידי שירות המבחן, ונתבקשה אף על-ידי ילדיו של העורר. בא-כוח העורר מציין כי העורר מצוי במעצר מאז יום 5.8.05, וכי משפטו צפוי להימשך תקופה לא מבוטלת.

5.        באת-כוח המדינה טענה כי אין לאפשר את חלופת המעצר המוצעת בשלב זה, שכן העורר לא החל מיוזמתו בגמילה עוד בטרם המעצר, וכן מפני שהצורך להגן על בני משפחתו גובר. לטענתה יהיה מקום לבחון את השמתו של העורר בגמילה בשלב מאוחר יותר, ובמידה ויורשע- בשלב של ריצוי העונש.   

6.        באשר לתשתית הראיות לכאורה. בית משפט השלום בחן נושא זה וקבע כי יש בתיק תשתית ראייתית לכאורית. בנוסף, בא-כוח העורר החליט בפניי לזנוח את טענתו כי אין תשתית כזו, בציינו כי העורר לא ירצה לגרום להעלאת משפחתו לדוכן העדים, וטענותיו בהקשר זה התייחסו באופן כללי לעוצמת הראיות ומשקלן, אשר, מכל מקום, מקומן להתברר בשלב ההוכחות, אם וכאשר בית המשפט ישמע את העדים ויתרשם מהם לאחר שיוצגו בפניו. לפיכך אין אני נדרשת לשאלה זו.

7.        בנוגע לעילת מעצר, אני סבורה כי העורר לא הפריך את חזקת המסוכנות שעומדת כנגדו מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. טענת הסניגור לפיה הרקע לאלימות העורר הינו התמכרותו לאלכוהול אינה מפחיתה ממסוכנותו, ואף הייתי אומרת שההיפך הוא הנכון- התמכרות זו אין הוא שולט בה, ולפיכך רצונו הטוב והבטחותיו אינם יכולים להפיג את החשש לשלומה של המתלוננת ולשלום ילדיה. טענתו של הסניגור כאילו מדובר במעשים "שטותיים" כלל אינה מקובלת עלי. המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום חמורים הם ביותר, וכוללים מעשי אלימות קשים ואיומים חמורים. 

8.        באשר לחלופת המעצר. אני סבורה כי תוכנית לגמילה מאלכוהול עשויה לסייע לעורר ולמשפחתו וחשיבותה במקרה זה אינה מוטלת בספק. עם זאת, בשלב זה של המעצר, כאשר העורר לא החל בטיפול גמילה עוד בטרם מעצרו, אין מקום להתחיל בתהליך הגמילה במסגרת חלופת מעצר, בייחוד כאשר מדובר בעורר אשר נשקפת ממנו מסוכנות רבה, לאור התמכרותו והמעשים המיוחסים לו בכתב האישום. יצוין אף כי בית משפט השלום התרשם כי אין העורר מפנים את השינוי שהוא אמור לעבור במהלך הגמילה. מכל מקום, אם הדבר יהיה רלוונטי כאמור, ניתן יהיה לבחון טיפול מגמילה בשלב מאוחר יותר.

           הערר, איפוא, נדחה.

           ניתנה היום, ז' בחשון תשס"ו (9.11.05).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   לח התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: